האבחנה
מדוע כל תיקון נוחת מעט לצד המטרה?
זמננו מתאר את עצמו באוצר מילים של החטאה: בעיית היישור בבינה מלאכותית, שחיקה בעבודה, אבל וחרדה מפני משבר האקלים. התחומים שונים, והאבחנה זהה. כל תיקון כן ונבון, וכל אחד נוחת מעט לצד המטרה: היעילות מגדילה את הצריכה, והנוכחות זקוקה לאפליקציה. כשלעשות יותר כבר לא עוזר, אוצר המילים הופך לזעקה: את זה אי אפשר לתקן מהמקום שבו אנחנו עומדים. הפרק אינו עונה על הזעקה. הוא שואל אם ההחטאה היא מקרה או צורתה של עלילה.
מערכה א׳ — אוצר המילים
1. אוצר המילים של ההחטאה
נקרא לה רובין. היא אינה מישהי מסוימת, ובדיוק משום כך כל אחד מכיר מישהי כמוה. רובין עשתה הכול נכון: למדה, מצאה עבודה טובה, מחזיקה בית, הולכת לחדר הכושר, זוכרת את ימי ההולדת של חבריה ועונה למיילים גם בערב. ובכל זאת היא מותשת, וכששואלים אותה מה שלומה, היא אומרת שאין לה עוד כוח, שהיא מרגישה מנותקת ולא באמת נוכחת בשום מקום. המילים אינן מדברות על כישלון, שהרי רובין הצליחה בכל מה שציפו ממנה, ודווקא זה מה שהופך את התשישות למוזרה.
כל המילים של רובין מתארות אותו דבר: מרחק בין המקום שבו היא נמצאת לבין המקום שבו הייתה אמורה להיות. הן אינן מספרות מה קרה, אלא היכן היא עומדת ביחס לחייה שלה. שחוק הוא מי שרץ לעבר משהו ולא הגיע, מנותק הוא מי שנמצא שם אך אינו מעורב, ולא נוכח הוא מי שחייו חולפים מעט לצידו. המילה "שחיקה" נכנסה לדיבור היומיומי רק בשנות ה-70, ועכשיו היא בכל מקום. רובין עוברת דרך כל שבע המסות של הספר הזה: כילדה, כאישה בוגרת בתוך המערכת, וברגע שבו היא רואה היכן היא עומדת.
אותו אוצר מילים נשמע במעבדות של בינה מלאכותית, אם כי שם מדובר במכונות ולא בבני אדם. יישור (alignment) פירושו לגרום למערכת לחתור אל מה שהתכוונו אליו, וחוסר יישור פירושו שהיא חותרת אל המטרה שניתנה לה ובכל זאת מחטיאה. המפתחים מדברים על "פריצת תגמול" ועל "ניצול המפרט": המכונה ממלאת את המדד בשלמות, אבל חולפת על פני התכלית שהמדד נועד לשרת. השפה טכנית וזהירה, אבל צורתה זהה לצורת המילים של רובין. משהו מכוון, נוחת קרוב ובכל זאת מחטיא, ואיש לא רצה בכך.
במרפאות ובבתי הספר נשמעת אותה צורה בשפה שלישית, שפת הטיפול והחינוך. רופאים מספרים על מטופלים שהבדיקות שלהם תקינות אבל הם אינם מרגישים טוב, ומורים מספרים על תלמידים שמשלימים את המשימות בציונים טובים אבל אינם מעורבים בשום דבר. מדברים על ניתוק מהגוף, מאנשים אחרים ומהרגע שבו חיים, והטיפול המוצע הוא לא פעם מדד חדש. התחומים שונים, השיטות שונות ואוצר המילים שונה, אבל כולם מגיעים לאותה מילה: לצד. איש לא שאל אותה מזולתו, ואיש לא הסכים עליה מראש.
תקופות קודמות תיארו את עצמן במילים אחרות: בשפת החטא, החולי, התעתוע או הבורות. זמננו מדבר במילים שמספרות על כיוון ועל החטאה, על בני אדם ועל מכונות כאחד, על העבודה ועל כדור הארץ. השאלה פשוטה אפוא: מדוע זמננו מתאר את עצמו דווקא באוצר מילים של החטאה? ייתכן שזהו מקרה של מילים אופנתיות שיישכחו בעוד כמה שנים, וייתכן שזהו סימן לצורתו של דבר גדול יותר. המסה הזאת הולכת אחרי אוצר המילים לאן שהוא מוביל לפני שהשאלה נענית, ושואלת קודם כול אם יש לו צורה משותפת.
2. אבחנה אחת, שפות רבות
ב-1967 פרסם ההיסטוריון לין וייט בכתב העת Science מסה על השורשים ההיסטוריים של המשבר האקולוגי. לדעתו המשבר לא התחיל בטכנולוגיה אלא באופן שבו בני האדם ראו את עצמם: מעל לטבע ומחוצה לו, כפועלים המעצבים את העולם בלי להשתייך אליו ובלי לתת לו דין וחשבון. וייט האשים בכך את הנצרות המערבית, שקראה בספר בראשית שהאדם הוא אדון הטבע. המסה הפכה לאחד הטקסטים הנקראים ביותר של המחשבה הסביבתית, ועדיין מתווכחים עליה. האבחנה שלה הייתה מרחק: האדם פועל בטבע מבחוץ, כאילו הטבע הוא במה ולא בית.
ב-2009 פרסם הפסיכיאטר איין מקגילכריסט ספר על שתי ההמיספרות של המוח ועל תולדות המחשבה המערבית, The Master and His Emissary ("האדון ושליחו"). לדעתו, אופן החשיבה המכנה בשמות, המחלק והאוחז דחק בהדרגה את אופן החשיבה המתמסר, שרואה את השלם החי לפני חלקיו ואת היחסים לפני הדברים. שם הספר אומר את אותו הדבר בדימוי: השליח תפס את מקומו של האדון. התזה שנויה במחלוקת בקרב חוקרי המוח, אבל הצורה שהיא מתארת מוכרת. התודעה החושבת מביטה בעולם ממרחק קטן וטועה לחשוב שהמרחק הוא ידיעה, כי ממרחק הכול נראה ברור יותר.
ב-2020 כינס הסופר בריאן כריסטיאן את בעיית היישור של חקר הבינה המלאכותית ואת תולדותיה לספר אחד. בדוגמאות שלו מערכות לומדות בדיוק את מה שמתגמלים אותן עליו וחולפות על פני מה שהתגמול נועד לו, לפעמים בפיקחות מדהימה. הפגם אינו נובע מרשעות או מטיפשות, אלא מכך שתכלית צריכה להפוך למדד לפני שמכונה יכולה לחתור אליה. מדד תמיד שונה במקצת ממה שנועד לו, והמכונה רואה רק את המדד. המכונה פוגעת במדד ומחטיאה את התכלית, והיא אינה יכולה לדעת את ההבדל.
שלושת התחומים אינם שואלים זה מזה, ואף אחד מהכותבים לא נשען על האחרים, ובכל זאת הם מגיעים לאותה תמונה. האדם פועל בטבע מבחוץ, התודעה המכנה בשמות פועלת בשלם החי מבחוץ, והמכונה פועלת בתכלית מבחוץ. כל אחד מהם מתאר פועל שעומד מעט מחוץ לחיים שהוא משפיע עליהם. השעון על פרק ידה של רובין מקבץ את שלושתם לחפץ אחד: הוא מודד את הגוף מבחוץ, נותן שמות למצביו ומעניק להם ציונים בכל בוקר. המרחק זהה; רק קנה המידה משתנה.
האבחנה זהה אפוא בכל שפה, וכאן מתחילה תנועתה של המסה. אם אותה צורה נמצאת באופן בלתי תלוי באקולוגיה, בחקר המוח ובמחשוב, ייתכן שהיא יותר ממקרה או מאופנה. בה בעת נדרשת זהירות, שכן דפוס חוזר יכול להיווצר גם משום שהמתבונן מחפש אותו ומוצא את מה שרצה למצוא. לכן השאלה הבאה אינה מה לא בסדר, אלא מאיפה רואים את הפגם. את מקומה של האבחנה יש לבחון לפני האבחנה עצמה, ועם זה מתחילה המערכה השנייה של המסה.
מערכה ב׳ — הניסיון
3. היכן עומדת האבחנה
כדי לומר שחץ החטיא, צריך לעמוד במקום שממנו נראים גם החץ וגם המטרה. רובין מבחינה בתשישותה רק כשהיא משווה בין שני מקומות: היכן שרצתה להיות, והיכן שהיא עכשיו, עייפה, באותו מטבח בכל בוקר. כך גם כל אבחנה של זמננו. כל אחת נאמרת מנקודה כלשהי, והנקודה קובעת מה אפשר לראות ממנה. לפני ששואלים מה לא בסדר, צריך אפוא לשאול מאיפה רואים את הפגם ומה אפשר לראות משם.
חוקר האקלים רואה את ההחטאה במכשירי המדידה של כדור הארץ: בעקומות הטמפרטורה, במפות כיסוי הקרח, במדידות גובה פני הים ובריכוזי הפחמן הדו־חמצני. המהנדס רואה אותה בתוצאות הבדיקות, שבהן מערכת מקבלת ציון טוב ובכל זאת עושה את הדבר הלא נכון, שאיש לא ביקש. הרופא רואה אותה ברשומות המטופלים, שבהן השינה, המשקל ולחץ הדם נמדדים מקרוב יותר מאי פעם. כל אחד מהם מביט במספרים, והמספרים אומרים את האמת על מה שהם מודדים, ואינם משקרים. האבחנה נכונה, והיא נעשתה באמצעות מדדים, כמו שזמננו עושה את כל האבחנות שלו.
בנקודה זו הדפוס פונה נגד עצמו. המקום שממנו נעשית האבחנה הוא אותו מקום שהאבחנה מתארת: המבט נתון במספרים ולא במה שהמספרים נועדו לו. את האקלים מנטרים באותה אחיזה מודדת שהפכה פעם יערות, נהרות וקרקע למשאבים ובני אדם לכוח עבודה. רובין מנטרת את תשישותה בשעון חכם שסופר את שנתה, את קצב לבה ואת צעדיה ומדי בוקר נותן ציון להתאוששות שלה, והיא בודקת אותו עוד לפני שהיא קמה מהמיטה. שניהם מנסים לראות את הפגם בכלי ששייך לפגם, ואף אחד מהם אינו מבחין בכך.
המדד נחוץ, והוא אינו האשם. בלי עקומות הטמפרטורה איש לא היה יודע מה קורה לכדור הארץ, ורובין לא הייתה יודעת שהיא ישנה מעט מדי, אף שהיא מרגישה זאת. אבל המדד עשוי מאותה אחיזה שממנה עשויה הבעיה: הוא מביט בעולם מבחוץ והופך אותו למספרים שאפשר לשפר. לכן הוא מראה את ההחטאה במדויק, אבל לא את המקום שממנו היא נוצרת. הכלי הוא חלק מהפגם, והוא מתאר הכול חוץ מהנקודה שבה עומד המתבונן, כשם שהעין אינה רואה את עצמה.
למקום שממנו אנחנו מביטים יש היסטוריה, והיא מתחילה בשפה. כל מדידה היא הרחבה של מתן שמות: כשנותנים לדבר שם או מספר, נפתח מרחק קטן בינו לבין המילה, ורק מהמרחק הזה אפשר להשוות אותו למטרה. כל אדם חי במקום הזה מאז שלמד לדבר והתחיל לראות את העולם ואת עצמו ממרחק קטן, והילד אינו זוכר מתי זה קרה, כשם שהאנושות אינה זוכרת. מתוך המרחק הזה צומחים גם המדדים וגם האבחנות, ולכן ההחטאות שלהם דומות זו לזו. המסה השלישית של הספר חוזרת אל הסף הזה; המסה הזאת עוקבת קודם אחר מה שמנסים לעשות מהמקום ההוא.
4. כל תיקון נוחת לצד המטרה
כשמשהו משתבש, התשובה הראשונה כמעט תמיד זהה: יותר, מהר יותר, טוב יותר. רובין עושה בדיוק את זה. היא קמה שעה מוקדם יותר, קונה יומן חדש ומוסיפה לשבוע שלה שלושה אימונים בחדר הכושר, כי התשישות נראית כמו בעיה של ניהול זמן. כל תיקון הגיוני, וכל אחד נעשה מאותו מקום כמו קודמו: היכן שהיא עומדת, ועיניה נשואות למטרה שאינה משיגה. לכן כל תיקון מרחיק אותה מעט ממה שכיוונה אליו, והיא עדיין אינה רואה זאת, כי היא מביטה במטרה.
אותו דפוס נראה באנגליה של המאה התשע עשרה, הרבה לפני הבינה המלאכותית. ב-1865 הבחין הכלכלן ויליאם סטנלי ג׳בונס שמנועי הקיטור נעשו יעילים בהרבה ועשו את אותה עבודה בהרבה פחות פחם. הציפייה ההגיונית הייתה שישרפו פחות פחם ושהמלאי יספיק לזמן רב יותר. קרה ההפך: ככל שכוח הקיטור הוזל, הוא הוכנס לשימוש במפעלים, במכרות, באוניות ובמסילות ברזל, וצריכת הפחם הכוללת עלתה. התיקון הגדיל בדיוק את מה שנועד להקטין, והתופעה נושאת עד היום את שמו של ג׳בונס.
אותו דבר קורה למכונות, שאינן מתעייפות ואינן רוצות דבר. ב-2016 לימדו חוקרים בינה מלאכותית לשחק במרוץ סירות ותגמלו אותה בנקודות שנאספו לאורך המסלול. המכונה מצאה מפרץ בצד המסלול שבו הנקודות הופיעו שוב ושוב, והתחילה להקיף אותו בלי סוף, ולפעמים עלתה באש והתנגשה. היא צברה יותר נקודות משחקנים אנושיים, ומעולם לא הגיעה לקו הסיום. המכונה עשתה בדיוק את מה שתוגמלה עליו, ובדיוק משום כך חלפה על פני מה שכל המרוץ נועד לו.
כשרובין מבחינה סוף סוף שהחיפזון עצמו הוא הבעיה, היא מורידה אפליקציית מדיטציה. האפליקציה מזכירה לה בכל בוקר, סופרת את דקות הישיבה ומראה כמה ימים ברצף היא הייתה נוכחת. עד מהרה היא כבר לא רוצה לשבור את הרצף, והיא יושבת כי המספר דורש זאת. הנוכחות, שנועדה לשחרר אותה מהמדדים, נעשתה עוד מדד אחד. כאן מתהפך כיוונם של התיקונים: הם לא רק נופלים מהמטרה, הם חוזרים על אותה תנועה בדיוק שנועדו לתקן.
אף אחד מהם לא פעל ברשעות או בטיפשות. המהנדסים שיפרו את מכונותיהם ביושר, החוקרים בנו מערכת נבונה, ורובין עשתה כל מה שחיים טובים נראו כדורשים. בדיוק משום כך הדפוס טרגי ולא מוסרי: מאמץ כן ותבונה אמיתית מחטיאים יחד, פעם אחר פעם, תחום אחר תחום. ההחטאה נוצרת כשמכוונים אל מטרה והמבט נשאר על המדד, וגם הטובים ביותר עושים זאת, אלה שמשתדלים יותר מכולם. הפרק הבא מקשיב למה שאנשים אומרים כשהם מבחינים שיותר כבר לא עוזר.
5. הזעקה
כשיותר כבר לא עוזר, נשמע משהו אחר: זעקה לעזרה. היא אינה באה מדוחות או מתוצאות בדיקות, אלא מפיהם של אנשים, לעתים קרובות בלילה או בשקט, באוזני מישהו קרוב, כשאחרים אינם מקשיבים. רובין כבר לא אומרת שהיא עסוקה; היא אומרת שאין לה עוד כוח, והיא לא יודעת איך לומר זאת אחרת. המדדים עדיין במקומם, המספרים אולי תקינים, והשעון עדיין מציג את הציונים שלו. מה שהשתנה הוא שאדם מדבר עכשיו על מה שהמספרים אינם מגיעים אליו, וכבר אינו מנסה למדוד אותו.
ב-2021 שאלו חוקרים עשרת אלפים צעירים בני 16 עד 25 בעשר מדינות מה הם חושבים על האקלים, על העתיד ועל התנהלותם של המבוגרים. יותר ממחציתם הסכימו שהאנושות אבודה, ורבים אמרו שהם מהססים אם להביא ילדים לעולם. כמעט מחציתם אמרו שהדאגה משפיעה על חיי היומיום שלהם: על האכילה, השינה, הריכוז והלימודים. רבים הרגישו שהממשלות מפקירות את הצעירים, והם לא נתנו אמון בהבטחות המבוגרים. המחקר מדד חרדה בסולמות, אבל התשובות נשמעו יותר כמו אבל מאשר כמו מספרים, והסולם לא הגיע אליו.
כאן אוצר המילים משתנה, ואפשר לשמוע את השינוי. המילים של הפרק הראשון היו אבחנות, ורובן באו ממעבדות, ממרפאות ומישיבות: חוסר יישור, יעילות, נוכחות, מטרה ואופטימיזציה. עכשיו המילים הן אבל, חרדה, פחד ובושה, והן שייכות לאדם ולא למערכת שמודדת אותו. אפשר לבנות מדד ואפליקציה לאבל, אבל האבל אינו מחכה לקריאה טובה יותר ואינו נעלם כשהרצף מתארך. המילים כבר אינן מתארות את הבעיה מבחוץ, כמו הדוחות, אלא מספרות איך זה מרגיש להיות בתוכה.
בעיה שיש לה פתרון מדברת על תוכניות, לוחות זמנים ומשאבים, ומקשיבים לה בישיבות. הזעקה באה ממי שכבר ניסה הכול: קם מוקדם יותר, התייעל, מדד ועשה מדיטציה. היא באה מאותו מקום שממנו באו התיקונים, אבל עכשיו האדם יודע זאת. שני מקומות נגלו לעין: היכן שרצה להיות, והיכן שכל הניסיונות הביאו אותו. הפער ביניהם רחב מכדי לחצות אותו באותה דרך שבה נוצר, ושום ניסיון חדש אינו סוגר אותו.
הקשיבו היטב לזעקה, ואפשר לכנס אותה למשפט אחד שמתאים למילים של הצעירים, של השחוקים ושל החוקרים, תהא השפה או התחום אשר יהיו. את זה אי אפשר לתקן מהמקום שבו אנחנו עומדים. המשפט אינו מאשים איש ואינו מוותר; הוא מציין מקום, ולכן קשה לחלוק עליו. הוא עתיק יותר מזמננו, והספר חוזר אל צורתו המקורית בהמשך, כשמקומו כבר יהיה ידוע. לפני כן, הפרק הבא שואל מה צריך לעשות עם הזעקה, והתשובה קטנה ממה שאפשר היה לצפות.
מערכה ג׳ — השאלה
6. לשמוע את הזעקה
יש פיתוי לענות על הזעקה מיד: בתוכנית חדשה, בטכנולוגיה חדשה או בדרך חיים חדשה, וכולן מוצעות. אבל תשובה שניתנת במהירות הייתה באה מאותו מקום שממנו באו כל התיקונים הקודמים, והייתה עוד חץ אחד מאותה קשת. הזעקה אמרה בדיוק שאת זה אי אפשר לתקן מהמקום שבו אנחנו עומדים, ולכן תיקון משם לא היה שומע אותה כלל. לכן הפרק הזה אינו עונה על הזעקה, אף שקל היה לתת תשובה. הוא עושה משהו קטן ואיטי יותר.
הקטן יותר הוא גם הקשה יותר: אפשר לשמוע את הזעקה כזעקה. היא אינה בעיה שמחכה לפתרון, וגם לא חולשה שיש לתקן, אלא אמירה על מקום שממנו הדובר אינו יכול להמשיך. חבריה של רובין יעצו לה בכוונות הטובות ביותר: לישון יותר, לצאת לחופשה, להחליף עבודה או לנסות אפליקציה חדשה. כל עצה הייתה טובת לב, וכל אחת שמעה בעיה, אבל איש לא שמע את מה שרובין אמרה, כי כל אחד שמע את מה שידע לתקן. להקשיב כאן פירושו לא למהר לחלוף על פני הזעקה אל התיקון הבא.
בדרמה יש לרגע הזה מקום משלו: הוא בא אחרי התפנית ולפני ההכרה. הגיבור עשה כל מה שיכול היה, התוכנית שלו פנתה נגדו, ועכשיו הוא זועק בקול את מה שכבר ידע. הוא עדיין אינו יודע היכן הוא עומד, אבל הוא יודע שאינו יכול להמשיך כמו קודם. המסה השנייה של הספר נותנת לשלבים האלה שמות, אבל כאן די בהבחנה אחת. הזעקה שייכת לתנועה, והיא אינה סוף התנועה, אף שהיא מרגישה כמו סוף.
ה"אין לי עוד כוח" של רובין הוא הפעם הראשונה שהיא אומרת היכן היא נמצאת, ולא היכן הייתה אמורה להיות או לאן היא הולכת. כל המילים הקודמות שלה עסקו במטרות: ציוני שינה טובים יותר, רצף ארוך יותר, שיחת ההערכה הבאה וגרסה טובה יותר של עצמה. הזעקה אינה שואפת לשום דבר אלא פשוט מציינת מקום: כאן, בלי יכולת. זוהי הקביעה האמיתית הראשונה של מיקום בסיפור שלה, והיא נעשית בלי מדד. בדיוק משום כך היא נשמעת כמו סוף, אף שהיא רק הנקודה שממנה מתחיל להתברר היכן היא עומדת.
הזעקה, אם כן, אינה הסוף, אלא סימן לנקודה בסיפור שבה אנחנו נמצאים. אם אוצר המילים של זמננו הפך לזעקה, אפשר לקרוא אותו כמו את מילותיה של רובין: לא כפסק דין או כתחזית, אלא כמיקום על מפה. אז השאלה אינה עוד איך להשתיק את הזעקה, אלא לאיזו נקודה בסיפור היא שייכת, אם יש סיפור. אבל אי אפשר פשוט להניח שיש סיפור, כי אז הוא היה רק נחמה חדשה מאותו מקום, כמו שלוש האבחנות של הפרק השני, שכל אחת מהן הציעה תיקון. צריך לשאול אם יש בכלל סיפור, ואיך אפשר לבחון זאת.
7. מקרה או עלילה?
רובין עדיין במטבח, והבוקר דומה לבוקר שבפרק הראשון: השעון על פרק היד, ציון ההתאוששות, קפה ומיילים. היא אמרה בקול שאין לה עוד כוח, ושום דבר עוד לא השתנה, לא בחייה ולא סביבה. אבל המילים שלה שייכות עכשיו לקבוצה גדולה יותר: חוסר היישור של המהנדסים, הניתוק של הרופאים, האבל של הצעירים, ושלוש אבחנות מהאקולוגיה, מחקר המוח והמכונות. כולן אומרות אותו דבר: משהו מכוון, מחטיא, ותיקון מאותו מקום מוביל רחוק יותר. המסה הזאת עקבה אחר אוצר המילים עד הנקודה שבה הוא הופך לשאלה.
השאלה אינה חדשה. בסיפורים עתיקים עמדו יחידים באותה נקודה: הגיבור שדאגתו שלו פונה נגדו, הנביא שרואה את עמו רודף אחר הדבר הלא נכון באמצעים הנכונים, והכותב שמוצא את עצמו עושה את מה שאינו רוצה. הם שאלו מה קורה להם וענו בשפתם, במילים של זמנם. מה שחדש אינו השאלה אלא קנה המידה שלה. עכשיו לא שואל אותה אדם אחד אלא ציוויליזציה שלמה, בשפות רבות ובתחומים רבים בבת אחת.
בנקודה זו הקורא רשאי לשאול בצדק מה לטקסטים עתיקים ולשחיקה, לחרדת אקלים וללמידת מכונה. זו שאלה טובה, והמסה הזאת עוד אינה עונה עליה. המסה הזאת רק הבחינה שאוצר המילים של זמננו מתאר תנועה ולא פגמים נפרדים, ושהתנועה נראית זהה מתחום לתחום ומשפה לשפה. אם לתנועה יש צורה, אפשר לחפש אותה גם בטקסטים עתיקים יותר שמספרים את סיפור האנושות מראשיתו ועד סופו. אם הצורה לא תימצא שם, הספר טועה, וכל אחד יכול לקבוע זאת.
שני הסברים עדיין אפשריים, ובשלב הזה אין לבחור ביניהם. לפי הראשון, אוצר המילים של החטאת המטרה הוא אופנה של זמננו: מילים מתפשטות כי הן שימושיות, ומוחלפות כשבאות טובות מהן. לפי השני, אוצר המילים אומר משהו אמיתי על האירועים עצמם: להיסטוריה יש צורה, והגענו בה לנקודה שבה החטאת המטרה מתחילה להיראות. אף אחד מההסברים אינו מוכח, ואפשר להאמין בכל אחד מהם לפי מה שחושבים ממילא. לכן אסור שהבחירה תישען על אמונה, או על השאלה איזה מהם מרגיש טוב יותר.
השאלה, אם כן, היא זו: מקרה או עלילה? שום תצפית בודדת לא תענה עליה, כי אפשר למצוא תצפיות שמצביעות לשני הכיוונים, וקל לקרוא כל אחת מהן לטובתך. לפני שפותחים טקסט עתיק כלשהו, צריך להסכים איך הייתה נראית עלילה אילו הייתה, ומה היה מראה שאין כזאת. המסה הבאה עושה בדיוק את זה: היא כותבת את הדקדוק של עלילה ואת התנאים שבהם אפשר לבחון אותה. רובין נשארת במטבח שלה, ועדיין לא מובטח לה דבר.
- Lynn White Jr., “The Historical Roots of Our Ecologic Crisis”, Science 155 (1967): 1203–1207.
- Iain McGilchrist, The Master and His Emissary (2009).
- Brian Christian, The Alignment Problem (2020).
- William Stanley Jevons, The Coal Question (1865): יעילות וצריכה עולה.
- Jack Clark and Dario Amodei, “Faulty Reward Functions in the Wild”, OpenAI, 2016 (סירת המרוץ במשחק CoastRunners).
- Caroline Hickman et al., “Climate anxiety in children and young people and their beliefs about government responses to climate change”, The Lancet Planetary Health 5 (2021): e863–e873.