ליד המטרה

חבר שלי נהג לשאול בקול רם ”איפה זה השתבש?” בכל פעם שנתקלנו במשהו שנראה בלתי עביר. הוא לא חיפש אשם, אלא את הנקודה שבה הכיוון התהפך בלי שאיש הבחין, מזמן, ושרק עכשיו נעשתה גלויה. הספר הזה שואל את אותה שאלה בשני קני מידה, בחיי אדם אחד ובתולדות האנושות, ומוצא בשניהם את אותו מנגנון. אריסטו קרא לזה hamartia, החטאה: החץ נורה ברצינות אל המטרה, אבל מחטיא. פאולוס משתמש באותה מילה, שהתרגומים העבריים הופכים ל”חטא” ומכניסים בכך לשפת האשמה, והספר הזה מחזיר אותה לשפת המנגנון.

לאורך הספר הולכת רובין, עובדת טובה שמגיעה ראשונה למשרד ומעולם לא החטיאה יעד. בוקר אחד היא יושבת במכונית מחוץ למשרד ואינה מצליחה להיכנס. רבים יזהו כאן שחיקה, והזיהוי נכון: החטאה חוזרת מגדילה סטייה שמכלה את האדם, כי המדד פועל רק דרכו. ובכל זאת הסיפור עלול להשאיר תחושה שהמקום משתנה רק בהתמוטטות ושמחיר התפנית הוא תמיד חופשת מחלה. הספר טוען אחרת: התמוטטות היא דרך מאוחרת ויקרה לעצור, שסימניה נשארים זמן רב, אבל את אותה תפנית אפשר לזהות עוד לפני החניון.

פאולוס קרא לחיים האלה ”תחת החוק”, hypo nomon, והציב לצידם חיים ”תחת החסד”, hypo charin (רומ׳ 6:14). באופן מסורתי הראשונים נקראו כשמירת הכלל והאחרונים כחירות לעקוף אותו, אבל בשניהם המעשה נקבע ביחס לכלל. הספר הזה קורא אחרת: שניהם יחס לאותו מנגנון, וההבדל הוא אם המנגנון גלוי. תחת החוק הוא נסתר ולכן שולט; משנראה, אפשר לומר אותו בקול, כפי שפאולוס אומר: לא אני עושה זאת עוד, כי אם ההחטאה השוכנת בי (7:17). תחת החסד הוא גלוי, ולכן אינו מכוון עוד את המעשים, אף שההחטאה אינה נעלמת.

מדוע הקריאה הזאת נעשית אפשרית דווקא עכשיו? הספר נכתב בדיאלוג עם מודל שפה: קורא אנושי מחפש לעיתים קרובות את משמעות המילה במילון, מודל השפה בתפקיד שהמילה ממלאת במשפט ובסיפור. אז עוברת תשומת הלב ממה שאדם מספיק ויודע לעשות אל האופן שבו הוא משתתף בסיפור הגדול ממנו. מודל שפה יכול לבחון טענה רק לפי כללי השפה, והמודל תקף רק כשאדם מזהה אותו מחייו שלו. ההנחיות והשינויים גלויים בעמוד משלהם (באנגלית), כדי שאפשר יהיה לראות כיצד נולדה כל טענה, והספר עוקב אחר התנועה בלי לנקוט עמדה לגבי סיבתה.

הספר קורא את התנועה דרך שלושה טקסטים עתיקים שנכתבו במרחק מאות שנים זה מזה: ספר בראשית מתאר את ההתחלה, האיגרת אל הרומים את התפנית וחזון יוחנן את הסוף. שבע מסות מתקדמות בשלוש מערכות כמו מחזה, פרקיהן משקפים זה את זה בזוגות, והאיורים מראים את אותה תנועה בלי מילים. בסוף האפילוג אוסף את שלושת הטקסטים למודל אחד ולקשת אחת, שהקורא עבר לאורך הספר מתחילתו ועד סופו. אם השחיקה כבר היא שגרה, הספר אינו מחליף עזרה או רופא, וגם אינו מתיימר לכך. אבל הוא יכול להראות היכן בתנועה הקורא עומד ולאיזה כיוון התנועה ממשיכה.

וודסלופ, יום כל הקדושים 2026
Laurentius Paulus