חזון יוחנן
איך הסיפור נגמר?
חזון יוחנן מספר את סוף העלילה בתמונות. עיר מתעשרת מתחליף, מהבטחת המטרה במקום מהגעה אליה, וכל העולם סוחר איתה. הנפילה באה מבפנים: המערכת מכלה את מה שנבנתה להגן עליו, עד שאינה יכולה עוד לעמוד. אותה נפילה משחררת את אלה שהיא כילתה. פרקים 9–11 באיגרת אל הרומים סיפרו את הסוף כהיסטוריה; חזון יוחנן מראה את המנגנון שלו כתמונה, ואף עם או קבוצה אינם נותרים בו כאשמים.
מערכה א׳ — השאלה
1. המבחן
בכיתה א׳ למדה רובין שלמבחן יש תשובות נכונות ושאפשר לשנן אותן. המבחן נועד להראות מה היא יודעת, אבל מהר מאוד היא התחילה ללמוד את המבחן במקום את החומר, כי המבחן קבע לאן תוכל להמשיך. אותו דבר קרה לכל הכיתה, והמורים ידעו זאת, אבל גם עבודתם נמדדה לפי תוצאות הכיתה. איש לא החליט שכך יהיה, ואיש לא רימה: כל אחד עשה, בתבונה, את מה שזיכה אותו בתגמול. יותר מכול לימד בית הספר את רובין שהמדד הוא מה שחיים לקראתו.
חיי העבודה המשיכו באותה דרך. הקריירה של רובין נבנתה על יעדים, הערכות ובונוסים, וכל שנה הסתיימה בשיחת הערכה שבה עבודתה הפכה למספרים, ולאט לאט היא התחילה לעשות את מה שנראה במספרים. גם התמונה שלה על עצמה נבנתה מהם: היא ידעה מה היא, כי ידעה איך דורגה. כשאמרו לה שהצליחה, היא הרגישה הקלה ולא שמחה, כי ההערכה הבאה כבר הייתה בדרך. המדד כבר לא היה כלי אלא הקרקע שעליה עמדה.
אותה קרקע נושאת את החברה כולה. דירוגי בתי ספר, דירוגי אשראי, התוצר המקומי הגולמי והמקומות בטבלאות בינלאומיות קובעים לאן מופנים כסף ותשומת לב, וכל אחד מהם נועד לספר על משהו שאינו הוא עצמו. ברגע שרודפים אחרי מדד, הוא מפסיק לספר על מה שנועד לו, כמו שהמבחן של רובין הפסיק לספר מה היא יודעת, אבל הכול כבר נבנה עליו. לכן המערכת אינה יכולה לוותר על המדד, אלא חייבת להגן עליו מקרוב יותר ויותר. היא נושאת הכול, עד שהיא כבר אינה נושאת.
יוחנן כתב את חזון יוחנן באי הקרוי פטמוס, ואומר שהוא נמצא שם בגלל דבר האלוהים (1:9). לפי המסורת הוא הוגלה לשם, הרחק ממרכז המערכת של זמנו, האימפריה הרומית, שצלמיה, מטבעותיה ודרכיה הגיעו לכל העולם הידוע. הוא קורא לעצמו אחיהם של קוראיו ושותפם בצרה, כלומר הוא כותב לא ממקום מבטחים אלא מתוך הסבל. יוחנן כבר לא היה בתוך המערכת, ולכן יכול היה לראות אותה. חזון יוחנן נכתב מן השוליים שאליהם דחקה אותו המערכת.
לכן שאלת המסה הזאת פשוטה. מה קורה למערכת שההחטאה שלה נושאת את הכול, ומה קורה לאנשים שהיא גידלה, כמו רובין? חזון יוחנן עונה עליה בשתי ערים: זו שנופלת וזו שיורדת מן השמים (18:2; 21:2). אין צורך לקבל את התשובה באמונה, כי אפשר לבחון אותה: אפשר לומר מראש איך היא צריכה להיראות, אם התנועה זהה לזו שבספר בראשית ובאיגרת אל הרומים. הפרק הבא כותב את התנאים האלה ומציין גם מה יפיל את הקריאה.
2. הנחש הקדמוני
בתחילת חזון יוחנן יש מגילה החתומה בשבעה חותמות, ואיש בשמים ובארץ אינו יכול לפתוח אותה, ויוחנן בוכה (5:1–4). המגילה מכילה את מה שעתיד לבוא, ובקריאה הזאת זהו הסיפור של בני האדם עצמם, חתום מפניהם. שם הספר מבטיח שהיא תיפתח: ביוונית אפוקליפסיס, “התגלות”, פירושו הסרת הכיסוי, מה שהיה נסתר ונעשה גלוי (1:1). הפתיחה אינה באה כמושגים אלא כתמונות: כוח עולה מן הים, צלם מתחיל לדבר, אות נטבע על היד ועל המצח (13:1, 13:15–16). את מילות האיגרת אל הרומים היה צריך לתרגם לתנועה, אבל התמונות של חזון יוחנן מדברות ישירות יותר, והפרקים הבאים פותחים אותן אחת אחת לצד חיי היומיום.
ההסתתרות התחילה בגן. האדם שמע צעדים, הסתתר בין העצים ונשאל היכן הוא (בר׳ 3:8–9). חזון יוחנן נותן שם לקול שקדם להסתתרות: התנין הגדול, הנחש הקדמוני, הנקרא המקטרג והשטן, המתעה את כל העולם (12:9). זו אותה דמות ששאלה בגן אם באמת נאמר כך, ושאלתה פתחה פער בין המילה לעולם. מאז מביט האדם בעולם ובעצמו ממרחק קטן, ולתוך הפער הזה צומח כל מה שהפרקים הבאים מראים ככוח, כצלם וכעיר.
בספרי משה נקשרו דברי הברית על היד ועל המצח, כדי שאדם יפעל ויביט מתוך הברית (דב׳ 6:8). המצח של רובין מביט עכשיו למקום אחר: בבוקר במספרים שבטלפון, בעבודה ביעדים, בערב בציוני השינה שהשעון סופר. איש לא הכריח אותה, והיא אינה זוכרת מתי עבר המבט. חזון יוחנן שואל את אותה שאלה את העולם כולו: מה יש על מצחו של אדם, ועם מי הוא קשור משם? בספר נטבע תחילה אות על המצח ובסוף נכתב שם שם (13:16; 22:4), וכל הסיפור נכנס ביניהם.
הכוח הנותן את האות עולה מן הים (13:1). בסיפורי המקרא הים הוא התהום שממנה הובדל העולם בבריאה ושאת קרקעיתה אי אפשר לראות (בר׳ 1:2, 1:9). במבט מפטמוס, כוחה של רומא בא מעבר לים בספינות שהביאו מושלים, חיילים וסוחרים, ומקורו היה מעבר לאופק, מחוץ לטווח הראייה. הנחש אינו שולט ואינו כופה על איש; הוא מתעה: הוא גורם למדד להיראות כמו הברית ומשכנע אנשים ששניהם דבר אחד. לכן בסוף די לכבול את הקול, ובעולם החדש אין עוד ים (20:2–3; 21:1).
לפני שקוראים את התמונות, נכתבים התנאים שבהם הקריאה מחזיקה. אם חזון יוחנן מראה את אותה תנועה כמו ספר בראשית והאיגרת אל הרומים, מערכת הבנויה על המדד נופלת מבפנים בשל נטייתה שלה, הנפילה משחררת את אלה שהמערכת כילתה, את השחרור אין צורך להרוויח, ואיש אינו נשאר בחוץ. הקריאה נופלת אם את המערכת מפיל אויב מבחוץ, כי אז זו מלחמה בין שני כוחות. היא נופלת גם אם את השחרור צריך להרוויח, או אם עם או קבוצה כלשהם נותרים אשמים בסוף, כי אז חוזרים המדד וההבחנה בין הנבחרים לאחרים. הפרקים הבאים בוחנים את התנאים האלה אחד אחד.
מערכה ב׳ — הנפילה
3. הצלם והאות
רובין הייתה צריכה תואר כדי למצוא עבודה, דירוג אשראי כדי לקבל משכנתה ועוקבים כדי שישימו לב לעבודתה. תואר מספר על מיומנות, דירוג אשראי על אמינות ומספר עוקבים על מי שמקשיב, אבל כל אחד מהם הוא אות, לא הדבר עצמו. בלי האותות הדלתות נשארו סגורות, ולכן רובין התחילה לאסוף אותם באותה קפדנות שבה טיפחה את הדברים שהם ייצגו, ובסוף בקפדנות רבה יותר. אות שנועד לספר על משהו הפך לתנאי הכניסה. חזון יוחנן רואה את אותה תנועה בקנה המידה של העולם כולו ומראה אותה בשלוש דמויות.
הדמות הראשונה היא הנחש הקדמוני, שאינו פועל בעצמו אלא נותן את כוחו לאחרים (12:9). הדמות השנייה היא הכוח העולה מן הים ומקבל מן הנחש את כוחו, את כסאו ושלטון רב (13:1–2). אנשים מתפעלים מן הכוח הזה ושואלים מי דומה לו ומי יוכל להילחם בו (13:4). השאלה היא שאלה של השוואה: הכוח מיוחד כי שום דבר אחר אינו מגיע לרמתו. הברית עשתה את מי שחי בה למיוחד ביחס לאחרים, וכאן הייחוד נעשה כוח מעל אחרים.
ההיסטוריה מראה במה התלבש הכוח הזה במאות השנים של הספירה הנוכחית. ביזנטיון קראה לעצמה ישראל החדש, צרפת הבת הבכורה של הכנסייה ורוסיה רומא השלישית, ואילו אנגליה, הולנד וארצות הברית ראו כל אחת את עצמה עם נבחר. גם אומות קטנות יותר שרו על יום שעוד יעלה גם עליהן, ופינלנד בהן. כל אחת עטתה את אותה גלימה שנשא ישראל, וכל אחת מדדה את ייחודה מול האומות האחרות: בגבולות, בצבאות ובספרי היסטוריה. ככל שהכוח היה גדול יותר, כך עטה את הגלימה בכבדות רבה יותר וכך ראה בוודאות רבה יותר משהו פחות באומות אחרות.
הדמות השלישית עולה מן הארץ ונראית כמו שה, דמותם המדויקת של הברית ושל השחרור, אבל מדברת כמו הנחש (13:11–12). היא עושה מופתים גדולים, כך שאנשים מתחילים להתפעל מן הכוח, ומצווה להקים לו צלם (13:13–14). הצלם הוא המופע של הכוח: הדגל, המצעד, הנאום, הטקס והסטטיסטיקה המספרת על הצלחת האומה. במופע התחליף מתחיל להיראות כמו המטרה: הייחוד מרגיש כמו הברית, ואנשים סוגדים למדד בטוחים שהם משרתים את הברית. הצלם מתחיל לדבר, ומי שאינו משתחווה לו מאבד את מקומו: בימי יוחנן את חייו, בימינו את עבודתו, את שמו הטוב או את קולו (13:15).
לבסוף ניתן לכולם, קטנים וגדולים, עשירים ועניים, אות על היד או על המצח, באותם מקומות שבהם נקשרו דברי הברית: היד פועלת עכשיו והמצח מביט עכשיו בשם הכוח (13:16; דב׳ 6:8). בלי האות איש אינו יכול לקנות או למכור (13:17). האות הוא אותה תנועה כמו התואר ודירוג האשראי של רובין, עכשיו בקנה המידה של העולם כולו: מדד של שייכות שהפך לתנאי הגישה. האומות שכל אחת מהן ראתה את עצמה מיוחדת נושאות בסוף את אותו אות באותה מערכת. מתוך המערכת הזאת צומחת עיר ששמה בבל.
4. בבל
בבוקר הטלפון מראה את אותו תאריך בהלסינקי, בקהיר, בלאגוס, בסאו פאולו, בניו יורק ובשנגחאי. אותו כרטיס תשלום עובד בכולן, אותו מטען נע באותן מכולות, ואותם מספרים מספרים מה מצבה של כל אחת מהן. איש לא החליט לבנות את זה כשלם אחד; זה צמח מתוך האומות שמדדו את עצמן זו מול זו, ועכשיו כל עם חי בתוכו. חזון יוחנן רואה את אותה עיר ונותן לה שם עתיק, בבל: מלכה היושבת על גבו של הכוח (17:3). סוחריה הם גדולי הארץ, ובאמצעותה הותעו כל העמים (18:23).
העיר מדברת על עצמה: אני יושבת כמלכה, אינני אלמנה, ואבל לא אראה לעולם (18:7). זה קולה של מערכת שגדלה כל כך עד שאי אפשר לדמיין את נפילתה, כמו בנק גדול מכדי ליפול. חזון יוחנן מונה את מטענה: זהב, כסף, פנינים, משי, ארגמן, שנהב, קינמון, יין, שמן, חיטה, בקר, סוסים ומרכבות (18:12–13). הרשימה עוברת מסחורה לסחורה עד שבסוף באים בני אדם, גופם וחייהם. איש לא הוסיף אותם לרשימה בכוונה; הם הגיעו לשם באותה דרך כמו כל השאר.
ברית היא קשר שקיים לפני כל כלל, כמו שנישואים קיימים לפני שמחלקים את עבודות הבית. כשבני הזוג מתחילים לנהל חשבון מי עשה יותר, המדד תופס את מקום הקשר, ומה שנשאר הוא חליפין. אצל הנביאים בגידה פירושה בדיוק זה: את מקום הברית תופס מדד שאנשים מתחילים לנעוץ בו עיניים ולסגוד לו, וחזון יוחנן קושר את אותה בגידה למסחר (18:3). בבל היא העיר שבה לא נשאר מן הקשר דבר מלבד חליפין ושבה לכל דבר יש מחיר. לכן בני האדם מגיעים לתחתית רשימת המטען, והערך של רובין הוא מספר שמישהו אחר קובע.
עץ שגדל בנטייה יכול לגדול זמן רב, אבל כל מטר חדש מוסיף משקל לאותו צד, עד שהגזע נשבר תחת משאו שלו. צמיחה בכיוון הלא נכון אינה יכולה להימשך לעד, כי הצמיחה עצמה מעמיקה את הנטייה. את בבל אינו מפיל אויב מבחוץ אלא הכוח שעל גבו היא רוכבת: הוא פונה נגד העיר ושורף אותה (17:16); יוחנן אמנם אומר שהמשפט בא מאלוהים (18:8; 17:17), אבל הנשק היחיד שהוא נותן לרוכב מן השמים הוא החרב היוצאת מפיו, המילה (19:15, 19:21). מערכת שבה החליפין תפסו את מקום הברית מכלה בסוף את מה שנושא אותה: את כוחם של בני האדם, את האדמה ואת האמון. אותו דבר קורה לרובין, שגופה מפסיק לציית לה בוקר אחד, אף שהיומן מלא: הנטייה שוברת את עצמה.
כשהעיר נופלת, אלה שהתפרנסו ממנה עומדים מרחוק ומביטים בה (18:9–10). מלכים, סוחרים ויורדי ים בוכים על שבשעה אחת אבד הכול, כי העיר הייתה כל עולמם (18:17–19). לראשונה הם רואים את העיר כולה, מבחוץ, אבל עדיין בוכים עליה מצד המדד. מה שנפל הוא העיר, לא הם; המדד איננו, והאנשים שנעצו בו עיניים עדיין עומדים. הבכי שלהם אמיתי בכל זאת, כי כל מה שלמדו להחשיב כבעל ערך היה בתוך העיר.
5. החוצה מן העיר
באותו פרק, לפני שהמלכים מתחילים לבכות, נשמע קול אחר. הוא אינו מדבר אל העיר אלא אל היושבים בתוכה: צאו ממנה, לבל תהיו שותפים להחטאתה ולגורלה (18:4). הקריאה אינה מצווה על איש להילחם בעיר או לבנות עיר חדשה לצדה. היא מבקשת רק מעבר ממקום למקום, מבפנים החוצה, כמו שאדם יוצא מחדר שבו כולם מודדים באותם מספרים. הקריאה באה באותו זמן כמו הנפילה, והיא נוגעת לכל מי שחי בתוך העיר.
כשמפעל נסגר, אותו יום הוא לאחד תחילת האבטלה ולאחר השחרור מעבודה ששחקה אותו זמן רב, אף ששניהם עומדים מול אותו שער. חזון יוחנן מראה את נפילת העיר משני צדדיה באותו פרק: העומדים מרחוק בוכים, והנקראים לצאת יוצאים (18:4, 18:9–19). האירוע זהה, אבל המקום שממנו מביטים קובע איזה משני הדברים הוא נראה. המלכים והסוחרים מביטים מצד המדד, ובשבילם הנפילה היא אובדן. מי שנקרא מביט מצד האדם, ובשבילו אותה נפילה היא דלת.
רובין עוברת את אותו דבר בחייה שלה. בשבועות שאחרי הבוקר במגרש החניה הגוף מפסיק לציית, ובתחילה היא חווה זאת כהרס: הקריירה, השם הטוב והדימוי העצמי קורסים בשעה אחת, והיומן שהיה מלא אתמול ריק. רק מאוחר יותר היא שמה לב שהקריסה עשתה משהו שהיא עצמה לא יכלה לעשות: היא עצרה תנועה ששום מאמץ לא עצר. היא לא הייתה צריכה להחליט לצאת; הנפילה נשאה אותה החוצה. אותה קריסה שלקחה ממנה את כל מה שהמדד הראה שחררה אותה מן המדד.
לקריאה אין תנאים ואין מועד אחרון. היא אינה דורשת ביצוע טוב יותר, מדד חדש או הוכחה שהיוצא ראוי לצאת. בדיוק בזה היא שונה מכל מה שהעיר ביקשה אי פעם: בעיר לכל דלת היה מחיר וכל כניסה דרשה את האות, אבל הדרך החוצה אינה עולה דבר. אלה שהמערכת כילתה אינם צריכים כוח כדי לצאת, כי האחיזה שהחזיקה אותם משתחררת מעצמה כשהעיר נופלת. השחרור קורה להם באותה תנועה שבה העיר מאבדת את אחיזתה.
כשהעיר נופלת, מה שנופל הוא התחליף, המדד שתפס את מקום הברית. האנשים אינם נופלים איתו, וגם לא הברית שאת מקומה תפס המדד, כי הם היו קיימים לפני המדד. כשהתחליף איננו, מה שהוא כיסה נגלה לעין: הקשר שהיה קיים לפני כל כלל. בנישואים אותו רגע בא כשניהול החשבון נפסק ובני הזוג רואים זה את זה שוב. ההרס והשחרור הם אפוא אירוע אחד: התחליף נופל, ומה שהוא דחק החוצה חוזר.
מערכה ג׳ — העיר
6. השם על המצח
גם לבבל יש אות על המצח, אבל זהו שם: סוד, בבל הגדולה (17:5). המערכת שסימנה את כולם מסומנת בעצמה במילה שמסתירה, ואיש בתוכה אינו יכול לומר מה היא באמת. רובין ידעה את דירוג האשראי שלה, אבל לא איך נקבע, וגם איש מאלה ששאלה לא ידע. המדד רואה את כולם, אבל אי אפשר לקרוא אותו עצמו, ולכן אי אפשר לראות את כוחו מבפנים. הסוד נשאר סוד כל עוד העיר עומדת וכולם מביטים בה דרך המספרים שלה.
אחרי שהעיר נפלה, חזון יוחנן חוזר אל ההתחלה, אל הקול בגן שבו התחילה ההחטאה. הנחש הקדמוני נכבל כדי שלא יתעה עוד את העמים (20:2–3). אין צורך שכוח חדש יפיל אותו, כי כוחו היה בקולו מלכתחילה, ולכן די להשתיק את הקול. כשהקול שותק, המדד שוב אינו אלא מדד, ציון, מספר או מחיר שמספר על משהו אבל אינו הדבר עצמו. מקור ההחטאה מוסר כשהקול שגרם לאנשים לכוון לצד המטרה כבר אינו מדבר.
בסוף יש שם על מצחם של בני האדם, באותו מקום שבו היה אות הכוח (22:4; 13:16). האות סיפר לאיזו מערכת אדם שייך ומה הוא יכול לקנות ולמכור; השם מספר עם מי הוא קשור. ההבדל הוא כמו בין מספר לקוח לבין מישהו שקורא לאדם בשמו כי הוא מכיר אותו. המצח שהביט במדד ומדד את עצמו לפיו מביט עכשיו מתוך הברית. דברי הברית חזרו אל המקום שבו קשרו אותם ספרי משה (דב׳ 6:8).
באותו פסוק בני האדם רואים את הפנים (22:4). בגן הסתתר האדם כששמע את הצעדים, והשאלה “אַיֶּכָּה” נשארה בלי מענה לאורך כל הסיפור (בר׳ 3:8–9). אל הפער שממנו הביט באו מדד אחר מדד, צלם אחר צלם ולבסוף האות, וכל אחד מהם הבטיח לומר לו היכן הוא. בסוף לא נשאר דבר באמצע, לא מסתור, לא מדד ולא צלם, רק הפנים. עכשיו יש לשאלה תשובה: האדם נמצא במקום שבו רואים אותו, והוא אינו צריך עוד להסתתר.
המגילה שבתחילת הספר הייתה חתומה, כך שאיש לא יכול לפתוח אותה (5:1–4). בסוף נאמר ליוחנן ההפך: אל תחתום את דברי הספר הזה (22:10). שמה של בבל היה סוד, והסיפור של בני האדם עצמם היה חתום מפניהם. עכשיו שניהם נעשים קריאים: העיר נראית כפי שהייתה, ואדם רואה היכן בסיפור הוא עומד ולשם מה היה המדד. זו ההכרה: דבר חדש אינו מובא, אבל מה שהיה נסתר לאורך דורות רבים נעשה קריא לכולם.
7. העיר שאין בה מקדש
על העיר החדשה אומר יוחנן תחילה מה אין בה: מקדש לא ראה בה, כי האדון האלוהים הכול יכול והשה הם מקדשה (21:22). בעולמו של יוחנן המקדש היה המקום שבו טיפחו את הברית בקורבנות, בכוהנים ובחגים, ואותה משימה עברה מאוחר יותר לכנסיות ולמיסות שלהן. המקדש נבנה כדי להבטיח את הברית, ובדיוק משום כך יכול היה להפוך למדד שמביטים בו במקום בברית. אין מקדש בעיר כי שם הברית נוכחת ואינה צריכה עוד הבטחה. הסיפור מסתיים במקום שאליו הצביע המדד כל הזמן.
שערי העיר לעולם אינם נסגרים, ומלכי הארץ והגויים מביאים אליה את כבודם (21:24–26). באמצע העיר צומח עץ החיים, ועליו לרפואת הגויים (22:2). האומות שעטו את גלימת הנבחרים ומדדו את עצמן זו מול זו אינן באות אל העיר כדי להישפט אלא כדי להירפא. עץ החיים הוא אותו עץ שהאדם עזב בגן, והדרך אליו נחסמה (בר׳ 3:24). עכשיו הדרך פתוחה לכל האומות, והתנאי שאף אומה אינה נשארת בחוץ מתקיים.
ובכל זאת יש גם לחזון יוחנן חוץ, ואסור לקריאה לעבור עליו בשתיקה. מי שמקבלים את אות החיה מעונים באש ובגופרית (14:9–11), מי ששמם לא נמצא בספר החיים מושלכים לאגם האש (20:15), ולפי הרשימות הנשארים מחוץ לעיר הם עובדי האלילים וכל מי שאוהב שקר ועושה אותו (21:8, 21:27; 22:15). הרשימות מונות מעשים, לא עמים או קבוצות, ואותם מלכי הארץ שנלחמו ברוכב (19:19) מביאים בסוף את כבודם דרך השערים הפתוחים (21:24–25). ועם זאת, המשפט בספר נופל גם על בני אדם, לא רק על ההטעיה, ובנקודה הזאת התנאי שאיש אינו נשאר בחוץ נמצא במתח ואינו מתקיים במלואו. הקריאה משאירה את המתח גלוי ואינה מתרצת אותו.
ההזמנה האחרונה אומרת: הצמא יבוא, והרוצה ייקח את מי החיים חינם (22:17; 21:6). ברשימת המטען של בבל לכל דבר היה מחיר, מזהב ויין ועד גופם וחייהם של בני אדם (18:12–13). מי החיים הם הדבר היחיד שאי אפשר לקנות, להרוויח או להשיג בתחבולה, כי אין בהם דבר למדוד. הם אינם תחליף טוב יותר במקום הישן, אלא מה שהתחליף לקח. התנאי שאת השחרור אין צורך להרוויח מתקיים בהזמנה שהיא מן המילים האחרונות של הספר.
בבית הספר למדה רובין שהמבחן הוא מה שחיים לקראתו, והיא חיה כך עשרות שנים. אבל המבחן נועד לדבר אחר: בבית הספר, שהיא תלמד, ובעבודה, שהעבודה תיעשה עם אנשים ובשבילם. כשהתחליף נפל, זה בדיוק מה שנשאר: הידיעה, העבודה והאנשים שעמם היא קשורה. חזון יוחנן אינו מתאר איך זה מרגיש אלא איך זה קורה: העיר נופלת, הקול נכבל, השם נכתב על המצח והמים ניתנים חינם. המסה הבאה שואלת איך אפשר להכיר את התנועה הזאת בזמננו ובחיינו שלנו.
- חזון יוחנן 17–18, בתרגום מן היוונית.
- חז״י 13:11: לדמות יש “שתי קרניים כשל שה”. השה הוא הדמות המרכזית של חזון יוחנן (5:6), ומאחוריו עומד שה הפסח, אות הברית והשחרור (שמ׳ 12). דיבורו של הנחש מזכיר את ההטעיה בגן (בר׳ 3:1, 3:13).
- חז״י 13:14–15 ממשיך תמונה מספר דניאל: הכוח מבטל את התמיד, העבודה היומית של הברית, ומקים במקומה צלם משלו (דנ׳ 8:11–13; 11:31; 12:11; מבחינה היסטורית אנטיוכוס הרביעי, 167 לפנה״ס). השוו דנ׳ 3, צלם הזהב.