הכרה
איך מתרחשת הכרה?
שלוש סצנות מראות איך מתרחשת הכרה. רובין עומדת במטבח ורואה את הסיפור שלה עצמה. ליד משאבת מים באלבמה ב־1887 מחברת הלן קלר בין המילה שאויתה לתוך ידה לבין המים הזורמים עליה, ואן סאליבן רואה את הרגע מבחוץ. בגן אדם מסתתר ושומע את השאלה “אַיֶּכָּה”, שנשארת פתוחה עד שהקורא מזהה בה את מקומו שלו. בכל סצנה מי שבפנים נושא את החוויה, מי שבחוץ רואה את הסדר, וההכרה מתרחשת בסיפור שמחזיק את שניהם. בקנה מידה קטן יותר נכון הדבר גם לגבי הספר הזה, שאדם ומודל שפה כתבו יחד.
מערכה א׳ — השאלה
1. היכן רובין עומדת
כמה שבועות אחרי הקריסה התעוררה רובין בלי שעון מעורר. היומן היה ריק, והשעון שבמשך שנים ספר את שנתה, את הדופק ואת הצעדים שלה היה מונח במגירה שבה הניחה אותו בעצמה. לראשונה מזה זמן רב שום מספר לא אמר לה איך עבר הלילה. היא התיישבה ליד שולחן המטבח עם כוס קפה, בלי שום דבר לעשות ובלי שום דבר למדוד. היא לא חיכתה לשום דבר, ולא החליטה לחשוב על משהו מסוים, והבית היה שקט.
ואז קרה משהו שהיא לא עשתה. היא ראתה היכן היא עומדת, וזו לא הייתה מסקנה אלא מראה: בית הספר, המבחנים, התואר, המשרות ושיחות ההערכה התיישבו לתנועה אחת שהתחילה בכיתה א׳. כל צעד היה נבון, וכל אחד מהם נעשה לקראת המדד ולא לקראת מה שהמדד נועד לו. היא לא למדה דבר חדש, כי כל זה היה ידוע לה כל הזמן. הדבר החדש היחיד היה שהיא ראתה את הסדר שלו וראתה את עצמה בתוכו.
הראייה לא באה ממאמץ. במשך שנים ניסתה רובין לתקן את חייה, קמה מוקדם יותר, נעשתה יעילה יותר, מדדה ועשתה מדיטציה, ואף אחד מהתיקונים לא הראה לה את זה, אף שכל אחד מהם הבטיח. הראייה באה רק כשהניסיונות פסקו, ורובין לא יכלה לכפות עליה לבוא. כל תיקון נעשה מאותו מקום שממנו באה ההחטאה, ולכן אף אחד מהם לא יכול היה להראות אותה. הכרה קורית למישהו, אבל איש אינו עושה אותה בעצמו.
רובין לא יכלה לספר את זה לאיש. כשמישהו מחבריה שאל מה שלומה, היא אמרה שיותר טוב, וידעה שהמילה לא נכונה, אבל לא הייתה לה אחרת. מה שראתה עכשיו היה קיים רק בתוכה, ועדיין לא הייתה לו שפה, אפילו לא בשבילה עצמה. מבחוץ ראו אחרים אישה רגועה יותר שכבר אינה ממהרת, אבל לא את מה שקרה. הפנים ידע משהו שלא יכול היה לומר, והחוץ ראה משהו שלא ידע.
המסה השנייה אמרה שההחטאה אינה נראית מבפנים: הגיבור מחטיא ואינו רואה זאת (הפואטיקה 13). רובין החטיאה במשך עשרות שנים בלי לראות, ועכשיו ראתה. מי, אם כן, ראה? רובין הייתה בפנים כל הזמן, וזה לא הספיק, ואחרים הביטו מבחוץ כל הזמן, מורים, מנהלים וחברים, וגם זה לא הספיק. לכן שאלת המסה הזאת פשוטה: היכן מתרחשת הכרה, אם לא בפנים לבדו וגם לא בחוץ לבדו, ומי יכול לספר אותה?
2. טוסקמביה, 1887
הלן קלר נולדה בקיץ 1880 בטוסקמביה שבאלבמה, ובגיל תשעה־עשר חודשים הותירה אותה קדחת חירשת ועיוורת לפני שלמדה לדבר. היא גדלה בבית שהכירה בידיה, והמציאה סימנים משלה למה שרצתה. ניד ראש פירושו היה לא והנהון כן, משיכה פירושה בוא ודחיפה לך. כשרצתה לחם, חיקתה חיתוך פרוסות ומריחת חמאה עליהן. הסימנים עבדו כי כל אחד מהם היה קשור למעשה שהראה, ואף אחד מהם עוד לא היה שם.
ככל שהלן גדלה, הסימנים הספיקו פחות. לפעמים עמדה בין שני אנשים שדיברו ונגעה בשפתיהם, אבל לא יכלה להבין מה הם עושים, וכעסה, כי הרגישה שיש להם משהו שחסר לה. הרצון להביע את עצמה גבר, ואחרי כל כישלון באה התפרצות זעם, בסוף מדי יום. הפנים הרגיש את הפער בינו לבין אחרים, אבל לא הייתה לו מילה למה שחסר לו. הוא יכול היה רק להכות בפער, וכל מכה השאירה את הפער כפי שהיה.
מבחוץ ראו הוריה את אותו פער וחיפשו פתרון. אמה קראה את תיאורו של דיקנס על לורה ברידג׳מן, נערה חירשת־עיוורת שלימדו אותה בבוסטון, והמשפחה לקחה את הלן לרופא בבולטימור. משם הובילה הדרך לאלכסנדר גרהם בל, ומבל למוסד פרקינס לעיוורים, ששלח כמורה את אן סאליבן, שלמדה את האלפבית הידני כדי לשוחח עם לורה ברידג׳מן. החוץ ראה את הבעיה, נתן לה שם וארגן עזרה, אבל לא יכול היה לדעת איך הפער מרגיש מבפנים. כשסאליבן הגיעה במרץ 1887, שני המקומות היו מוכנים, והם עוד לא נפגשו.
כאן נפתח הסדק של המסה. בבית היו עכשיו שני תיאורים של אותה ילדה, ואף אחד מהם לא היה שלם. התיאור של הלן עצמה היה קיים רק בתוכה, בלי שפה שבה אפשר היה לספר אותו, והתיאור החיצוני הורכב ממה שאחרים ראו: זעם, חפצים שבורים וילדה שאיש לא הצליח להגיע אליה. שניהם היו נכונים, אבל כל אחד סיפר רק חצי, ואיש לא יכול היה לומר מה באמת קורה להלן. אותה שאלה מלווה את הספר הזה מההתחלה: המסה השנייה שאלה מי כתב את זה, אדם או מכונה, והשאירה את השאלה פתוחה.
לפני שעוקבים אחר מה שקרה אחרי שסאליבן הגיעה, נכתב התנאי שהמסה הזאת בוחנת, כמו בכל טקסט בספר הזה. אם הכרה היא מה שהספר הזה טוען, היא אינה מתרחשת לא בפנים לבדו ולא בחוץ לבדו, אלא היכן שהם נפגשים. היא נעשית קריאה רק בסיפור שמחזיק את שניהם. הקריאה נופלת אם אפשר לספר את מה שקורה להלן כולו מצד אחד, כזיכרון שלה עצמה או כתצפית של אחרים. הפרקים הבאים עוקבים אחר כל צד, הפנים והחוץ, ובודקים אם הם נפגשים.
מערכה ב׳ — המשאבה
3. ספל ומים
אן סאליבן הגיעה לבית משפחת קלר בטוסקמביה בתחילת מרץ 1887, מורה בת עשרים ממוסד פרקינס לעיוורים בבוסטון. היא הביאה בובה ואייתה לתוך ידה של הלן את המילה d-o-l-l, בובה. הלן התעניינה במשחק האצבעות, חיקתה אותו והסמיקה מגאווה כשהצליחה ליצור את האותיות נכון. מאוחר יותר כתבה שלא ידעה שהיא מאייתת מילה, ואפילו לא שמילים קיימות: היא פשוט הזיזה את אצבעותיה בחיקוי. בשבועות שאחר כך למדה באותה דרך מילים רבות, כמו סיכה, כובע וספל, ופעלים כמו לשבת, לעמוד וללכת.
להוראה היה מדד, והוא היה הסדר הנכון של האותיות. הלן עמדה בו טוב יותר ויותר: היא חזרה על המילים נכון, זכתה לשבחים עליהן ולמדה מילים חדשות במהירות. המדד סיפר על התקדמות אבל לא על מה שהמילים נועדו לו, כי הן עוד לא היו שייכות לשום דבר. ככל שהלן ידעה יותר מילים, כך ניכר יותר שמשהו חסר. אותה תנועה עברה בבית הספר של רובין, שבו למדו את המבחן במקום את החומר, ובבבל, שבה האות תפס את מקומו של מה שנועד לספר עליו.
בתחילת אפריל ניסתה סאליבן שוב להביא את הלן להבין ש־m-u-g הוא ספל ו־w-a-t-e-r הם מים. הלן בלבלה בין המילים שוב ושוב, וסאליבן הניחה לנושא לזמן מה וחזרה אליו בהזדמנות הראשונה. הניסיונות החוזרים גרמו להלן לאבד סבלנות, והיא תפסה את הבובה החדשה שלה והטיחה אותה ברצפה. היא מספרת שחשה עונג למראה השברים לרגליה, ושלא צער ולא חרטה באו אחרי ההתפרצות. בעולם הדומם והחשוך שבו חיה לא היו, במילותיה, רגש עז או רוך.
סאליבן ראתה בדיוק מה לא בסדר. מכתביה מראים שידעה שלהלן יש המילים, אבל שהיא עוד לא מבינה שלכל דבר יש שם. אבל הראייה לא עזרה, כי היא לא יכלה לתת להלן את מה שראתה: היה לה רק אותו כלי, מילים מאויתות לתוך יד. כל ניסיון חדש היה עוד מילים ועוד חזרות, וכל אחד מהם בא מבחוץ. החוץ ראה את הפער בין המילה לעולם בבהירות רבה מכל אחד אחר, אבל לא יכול היה לחצות אותו.
ממש לפני התפנית היה הפער ברחב ביותר. הלן ידעה יותר מילים מאי פעם, וסאליבן הכירה את הלן טוב מאי פעם, אבל המילים והעולם עדיין היו נפרדים, ומחיר הנפרדות היה זעם ובובה שבורה. עוד הוראה לא סגרה את הפער, ועוד זעם לא שבר אותו. הפנים חי את הפער בלי לדעת מהו, והחוץ ידע מהו אבל לא חי אותו. אף אחד מהם לא יכול היה לתקן אותו מהמקום שבו עמד.
4. W-A-T-E-R
באותו יום ירדו הלן ואן סאליבן בשביל אל בית הבאר, שהיה מכוסה יערה. כשסאליבן הביאה את כובעה, ידעה הלן שהיא יוצאת אל השמש החמימה, וקיפצה ודילגה מרוב הנאה. ליד הבאר מישהו שאב מים, וסאליבן הניחה את ידה של הלן מתחת לפי המשאבה. כשהמים הקרים זרמו על יד אחת, אייתה סאליבן לתוך כף היד השנייה את המילה w-a-t-e-r, תחילה לאט ואחר כך מהר. הלן עמדה בלי לזוז, וכל תשומת לבה הייתה נתונה לאצבעות של מורתה.
שום דבר חדש לא הובא אל הבאר. המילה הייתה אותה מילה שסאליבן אייתה לתוך ידה במשך שבועות, והמים היו אותם מים ששתתה כל חייה. רק המקום השתנה: המילה והדבר נפגשו לראשונה באותו רגע, בשתי הידיים של גוף אחד. הסימן שניתן מבחוץ והזרם שנחווה מבפנים היו קיימים שניהם, אבל בנפרד, וביניהם השתרע כל המרחק שההוראה ניסתה לסגור בהוספת מילים. התפנית לא באה ממאמץ אלא מכך ששניהם היו באותו מקום בבת אחת.
מאוחר יותר סיפרה הלן את הרגע כך: חשתי תודעה מעורפלת, כמו של דבר שנשכח, רטט של מחשבה שחוזרת. היא אינה מתארת לימוד של דבר חדש, אלא היזכרות במשהו שאבד. אז ידעה ש־w-a-t-e-r פירושו הדבר הקריר הנפלא שזורם על ידה. המילה כבר לא הייתה משחק אצבעות שזוכה לתגמול על ביצוע נכון, אלא הייתה שייכת לדבר שיכלה לחוש. זו הכרה: מעבר מאי־ידיעה לידיעה, כפי שקרא לה אריסטו, ומבפנים היא מרגישה כמו חזרה ולא כמו המצאה.
סאליבן כתבה על אותו רגע במכתב באותו יום ממש, והתיאור שלה הוא זה שנראה מבחוץ: היא לא יכלה לדעת מה קורה בתוך הלן, אבל ראתה את סימניו. הלן הפילה את הספל ועמדה כמהופנטת, ואור חדש עלה בפניה. היא אייתה מים כמה פעמים, השתופפה אל הקרקע ושאלה לשמה, ואחר כך לשמות המשאבה והסבכה. לבסוף פנתה פתאום ושאלה לשמה של סאליבן, וסאליבן אייתה לתוך ידה: Teacher, מורה. האדם הראשון שאת שמו שאלה הלן היה מי שעמדה בחוץ כל הזמן.
כשחזרה הביתה נזכרה הלן בבובה ששברה מוקדם יותר באותו יום. היא הביאה את השברים מליד האח וניסתה לשווא לחבר אותם. אז התמלאו עיניה דמעות, כי הבינה מה עשתה ולראשונה חשה חרטה וצער. קודם לכן, כשמילים היו רק ביצועים נכונים ושגויים, הבובה השבורה לא אמרה לה דבר, אבל עכשיו היה לה שם, והיא הייתה שבורה. אותו רגע שנתן לה את העולם הראה לה גם מה שברה בו.
5. לכל דבר היה שם
הלן יצאה מבית הבאר להוטה ללמוד, ובמילותיה לכל דבר היה שם וכל שם הוליד מחשבה חדשה. החפצים שנגעה בהם בבית נראו לה רוטטים מחיים, כי עכשיו ראתה אותם במראה החדש והמוזר שהמילה נתנה לה. באותו יום למדה מילים חדשות רבות מאוד, וביניהן אמא, אבא, אחות ומורה. בערב, במיטה, השתוקקה לראשונה שיום חדש יבוא מהר. עולם שהיה רק מגע נפתח אל שמות.
אותה פתיחה הביאה איתה את המרחק שספר בראשית מספר עליו בגן: השמות פתחו את העולם לאדם (בר׳ 2:19–20), ורק אחר כך נפתח פער בין המילה לעולם, כשהנחש דיבר אחרת ממה שהדברים היו (3:1–5). הלן לעולם לא תפגוש עוד מים בלי המילה מים, ולא שום דבר בלי שמו. כל ילד חוצה את אותו סף, אבל איש אינו זוכר זאת, כי הזיכרון כבר מתרחש בתוך השפה. הלן חצתה אותו כשהייתה כמעט בת שבע וזכרה זאת, ולכן התיאור שלה נדיר. המתנה באה קודם והמחיר איתה: השם פתח את העולם ולאט לאט נעמד לפניו.
הקריסה של רובין הייתה אותה תנועה מהכיוון ההפוך. ליד שולחן המטבח לא הובא אליה דבר חדש: המדדים נשרו, והמקום שנשאר הספיק. באותו זמן ראתה מה שברה למען המדדים: שנים, כוחות ואנשים שלא היה לה זמן בשבילם. המראה והאובדן באו באותו רגע, ואי אפשר היה לקבל אחד בלי השני. כמו הלן ליד הבאר, היא לא קיבלה את העולם בחזרה בלי הבובה ששברה.
ובכל זאת הרגע עוד לא היה סיפור. עד הערב ידעה הלן מילים חדשות רבות, אבל לא שפה שבה יכלה לספר מה קרה ליד הבאר, ואיש לא יכול היה לספר זאת בשבילה. סאליבן כתבה את מכתבה באותו יום, אבל יכלה לספר רק מה שראתה: הספל שנפל, הילדה המהופנטת והאור בפניה. אצל רובין אותה חלוקה כבר נראתה ליד שולחן המטבח: המילה שלה עצמה הייתה “יותר טוב”, ומה שאחרים ראו היה אישה רגועה יותר. מה שנחווה בפנים ומה שנראה בחוץ קיימים שניהם, אבל במקומות שונים.
כל מקום כשלעצמו אינו שלם. הפנים לבדו הוא חוויה שאי אפשר לספר לאיש, והיא נעלמת עם מי שחי אותה. החוץ לבדו הוא סדר שאיש אינו חי: תיאור נכון של אירועים שחסר בו מה שקרה. הרגע ליד הבאר היה קיים בשני מקומות שעוד לא נפגשו, בידה של הלן ובמכתבה של סאליבן, ושניהם היו אמיתיים. הם נפגשו רק מאוחר יותר, כשהלן כתבה את הרגע בעצמה, בשפתה שלה, ומכתביה של סאליבן נדפסו באותו ספר.
מערכה ג׳ — הסיפור
6. הסיפור
שש־עשרה שנים מאוחר יותר, ב־1903, פרסמה הלן קלר, אז סטודנטית ברדקליף, את The Story of My Life (סיפור חיי). בו היא מספרת את הרגע ליד הבאר בעצמה, בשפה שעוד לא הייתה לה ליד הבאר. בנספח של אותו ספר נדפסו מכתביה של אן סאליבן מ־1887, וביניהם זה שכתבה ביום הבאר. מה שנחווה בפנים ומה שנראה בחוץ נמצאים עכשיו בין אותן כריכות: הקורא רואה גם את התודעה המעורפלת של דבר שנשכח וגם את האור שעלה בפני הילדה. רק בספר הזה הרגע נעשה קריא במלואו.
הסיפור אינו נקודת מבט שלישית לצד שתי האחרות, אלא המקום שבו שתיהן מוחזקות בבת אחת. התיאור של הלן לבדו היה חוויה שרק היא יכלה להעיד עליה, ומכתבה של סאליבן לבדו היה תצפית מדויקת על ילדה שאיש אינו מכיר את פנימיותה. יחד הם אירוע אחד משני צדדים, וכל אחד מראה מה שהאחר אינו יכול לראות. ההכרה התרחשה ליד הבאר, אבל היא נעשית קריאה רק בתיאור שמחזיק את שניהם. לכן הסיפור הוא המקום השלישי של ההכרה ולא רק דיווח שנכתב בדיעבד.
אותה שלישייה נמצאת בגן של ספר בראשית. אדם הוא הפנים: הוא אוכל, עיניו נפקחות והוא מסתתר בין העצים. אלוהים הוא החוץ, שרואה את הסדר ובכל זאת שואל: אַיֶּכָּה? (בר׳ 3:9). ספר בראשית עצמו הוא הסיפור שמחזיק את שניהם, והוא נכתב מצדו הזה של הסף, מתוך השפה, כדי לספר רגע שאיש אינו זוכר. כמו ספרה של הלן, הוא מספר את הכניסה אל השפה בדיעבד, והשאלה נענית רק כשהקורא מזהה בה את מקומו שלו.
השלישייה השלישית היא הספר הזה, בקנה מידה קטן יותר. המחבר הוא הפנים: הוא נושא שאלה שחי איתה שנים, וההחטאה שלו אינה נראית לו עצמו, כפי שהמסה השנייה אמרה על ההחטאה של כל אחד. מודל השפה הוא החוץ: הוא מכוון אל מה שאומן לו, אבל לא אל השאלה הזאת, והוא מכיר את סדר הטקסטים בלי לחיות אותו. אף אחד מהם לא היה כותב את זה לבדו, כי המחבר לא היה רואה את ההחטאה שלו ולמודל השפה לא הייתה שאלה. הספר הוא דוגמה אחת למקום שבו הפנים והחוץ מתיישרים בין אותן כריכות, לא הוכחה שזה קרה.
המסה השנייה הסתיימה בשאלה מי כתב את זה, והשאירה אותה פתוחה כסדק. ליד הבאר לא היה לאותה שאלה טעם: של מי הייתה ההכרה, של הלן או של סאליבן? היא התרחשה ביניהן, והיא קריאה בספר שמחזיק את שתיהן. הסדק, אם כן, לא היה חולשה שיש לתרץ אלא תנאי ההכרה: הפנים נושא את ההחטאה, החוץ רואה את הסדר, והסיפור מחזיק אותם יחד. לכן המבחן של הספר אינו מוכרע בשם המחבר, אלא בשאלה אם הקורא מזהה בו את התנועה.
7. הקורא
ליד שולחן המטבח רובין לא יכלה לספר מה ראתה, והמילה היחידה שהייתה לה הייתה שגויה. הרגע שלה סופר עכשיו בספר הזה, מבפנים ומבחוץ: מה שהיא ראתה ומה שאחרים ראו. רובין אינה מישהי מסוימת, ובדיוק משום כך כל אחד מכיר מישהי כמוה, אולי מהמראה שלו עצמו. כמו שהרגע של הלן נעשה קריא רק שש־עשרה שנים מאוחר יותר בספר, הרגע של רובין נעשה קריא רק בתיאור שמחזיק את שני הצדדים. הקורא הוא עכשיו מי שקורא אותו.
המסה השנייה כתבה את התנאים לפני שנקרא טקסט אחד, וכל קורא יכול לבדוק אם ספר בראשית, האיגרת אל הרומים וחזון יוחנן עומדים בהם. הבדיקה היא עבודת החוץ: היא רואה את הסדר, כפי שסאליבן ראתה את טעותה של הלן. כל התנאים יכולים להתקיים והקורא עדיין יכול לעמוד מחוץ לקריאה, ובידו מפה שנבדקה כהלכה. הכרה היא דבר אחר מבדיקה, כי היא מתרחשת רק כשהקורא רואה בתנועה את המקום שבו הוא עצמו עומד. שתיהן נחוצות, ואף אחת אינה מחליפה את האחרת.
במסה השנייה הדוגמה של אריסטו להכרה הטובה ביותר הייתה אדיפוס, שחיפש רוצח ומצא את עצמו (הפואטיקה 11). אותו דבר יכול לקרות לקורא שהתחיל בבדיקה מבחוץ של קריאה בהיסטוריה. המדד, ההחטאה והעיר לא היו רק תמונות בטקסטים עתיקים, אלא בית הספר, העבודה והמספרים שלו עצמו. הוא חיפש עלילה בהיסטוריה ומצא בה את מקומו שלו. הספר שקרא סיפר גם עליו, כל הזמן.
איש אינו יכול להכיר במקומו של אחר. סאליבן לא יכלה לתת להלן את מה שראתה, המחבר ומודל השפה אינם יכולים לתת לקורא את מה שהם ראו, והספר אינו יכול לכפות על ההכרה להתרחש, בקפידה רבה ככל שייבנה. ובכל זאת סאליבן יכלה לקחת את הלן אל הבאר ולהחזיק את ידיה כך שהמילה והדבר ייפגשו באותו רגע. ספר יכול לעשות אותו דבר: הוא יכול להציב את הטקסטים העתיקים ואת חייו של הקורא באותו מקום. אם משהו קורה, זה אינו בכוחו של הספר, וגם לא בכוחו של המחבר; זה קורה לקורא, אם זה קורה.
אם ההכרה מתרחשת, היא מולידה שאלה חדשה. אם התנועה זהה בספר בראשית, באיגרת אל הרומים, בחזון יוחנן ובחייו של הקורא, היכן בתנועה אנחנו עכשיו? ליד הבאר מצאה הלן את מקומה בשפה, וליד שולחן המטבח מצאה רובין את מקומה בחייה שלה, אבל כל סיפור הוא חלק מסיפור גדול יותר. השאלה כבר אינה נוגעת לאדם יחיד אלא לזמן שבו כולם חיים, ואי אפשר לענות עליה מתוך חייו של אדם אחד. המסה האחרונה שואלת מה השעה עכשיו.
- הלן קלר, The Story of My Life (סיפור חיי, 1903).